יום שבת, 12 ביולי 2014

Put a ring on it!

יום של שקט יחסי עובר על כוחותינו, מה שאומר שאני לא צריכה להשקיע אנרגיות בלהעמיד פנים שהחיים ממשיכים כרגיל וגם לא מרגישה את הלחץ שנגרם כתוצאה מרצף של אזעקות בכל אזורים בארץ. אפשר לנוח מכל זה ולהקדיש זמן לבלוג למשל, כי גם לו מגיע.

את אוסף הטבעות שלי רציתי לצלם כבר כמה זמן. אמנם יש לי טעם די ספציפי, אבל מאחר שניתן עדיין להשיג חלק מהפריטים, חשבתי שאולי בכל זאת יהיה בו עניין. את הטבעות שלי אני אוהבת זהובות, גיאומטריות, עדינות או מאסיביות, אך לא ענקיות - אז שנערוך היכרות?


טבעת מבל אנד סו, של Cheap Monday, הייתה בסייל אז לא התלבטתי יותר מדי. גם בה יש את האפקט הגיאומטרי הזה שאני אוהבת בזכות הצינורית הארוכה ובכל זאת הגודל של הטבעת הופך אותה לייחודית באוסף שלי.


למרות שהטעם שלי בשרשראות הוא מופרע יחסית, דווקא בטבעות אני שמרנית. אמנם יש לי שרשרת שפתיים של לילה מיי אבל בכל זאת לא הרגיש לי מובן מאליו לצרף לה גם טבעת. למרבה המזל, אי אפשר לעמוד בפני השפתיים הכחולות וטוב שכך, כי הטבעת הפכה לתוספת מרעננת ביותר לאוסף שלי מאז.


על הטבעת של לי בונק כבר כתבתי בעבר ולכן לא ארחיב. רק אציין שמאז היא הוציאה טבעות דומות לזו שאני עונדת רק בסגנון של טבעת אירוסין וזה נראה לי סופר קולי להתארס באמצעות טבעת שכזו. אני מקבלת בזכותה תמיד שפע של מחמאות, מה שמזכיר לי שצריך לענוד אותה יותר.


שתי הטבעות הבאות הן של המותג הפנסי Whistles והן נרכשו באסוס. רוב הפריטים של המותג הזה מתומחרים קצת גבוה מדי לטעמי, אבל בסוף של סוף עונה, אפשר לרכוש תכשיטים שלהם במחיר ידידותי למשתמשת, בין 12-20 פאונד. הטבעת העליונה מזכירה לי את מגדלי עזריאלי, שזה תמיד יתרון (?) ובשתיהן יש את לוק מודרני הזה שאני ממש מחבבת.


שלוש טבעות פשוטות אך עדינות ויפות מאסוס. כעבור כמה חודשים, הברק שלהן בהחלט דהה, הצבע ירד מכמה מקומות אבל בסך הכל עדיין מצבן עדיין טוב ושווה את ה-6-8 פאונדים ששילמתי עבור כל אחת מהן. בהחלט לא מומלץ לשלם יותר.


הטבעת הזו היא מאוד "אני": יש בה חריטה של האות L על הכוכב ואייל שקצת מזכיר לי את הקעקוע האהוב שלי. נתקלתי בטבעת הזו במקרה באטסי לאחר תקופה ארוכה שלא ממש התקרבתי לאתר ולא יכולתי לעמוד בפיתוי.


את הטבעות האלו קיבלתי כמתנת יום הולדת מה-BFF והן מאקססורייז. לא מדובר בשילוב שהייתי רוכשת באופן עצמי, אבל בחייכן! יש שם טביעת רגל, פרצופון של כלב ועצם, ברור שנועדנו אחת לשניה!


טבעת סנטימנטלית נוספת היא הטבעת של סבתא שלי, שעברה מאז הצרה למידותיי. הטבעת הזו היא פיס רציני ולכן אני עונדת אותה פחות מכפי שהייתי רוצה, אבל היא ללא ספק תלווה אותי לאורך שנים ארוכות.


הטבעת האהובה עליי מכולן היא דווקא הטבעת המינימליסטית הזו, שאותה רכשתי מאסוס. היא לא מופיעה יחד עם שאר הטבעות מהאתר כי היא עלתה קצת יותר, עשויה מציפוי כסף והיא נושאת את האבן של חודש אפריל (לא ממש יודעת מה זה אומר, אבל היי! זה יפה!). כל מה שענוג ויפה מתרכז בתוך הטבעת הזו, כך החלטתי ומאז היא לא יורדת ממני!

ועכשיו רק נשאר לאחל שבוע שקט מלא בקונפטי, נצנצים ודברים יפים!


יום שני, 7 ביולי 2014

כלום לא עצוב

אני מנסה לשכנע את עצמי שכלום לא עצוב ולכן בזמן שכל המדינה עולה באש, בין אם פיזית ובין אם "רק" ברמה החברתית, אני ממשיכה בעיסוקיי: עובדת, נפגשת עם חברות, מוציאה את הכלבים לטיולים, כי כלום לא עצוב, הכל כרגיל.

אני מנסה לשכנע את עצמי שכלום לא עצוב גם כשאני עדה לריבים בין מחנות השמאל והימין - ובאנשים שמשתמשים בפיד שלהם ככלי להוצאת קיטור ותסכול. לפעמים כל מה שמתחשק לי זה לסגור את כל אמצעי התקשורת, אלא שבמקום אני ממשיכה לשתף בתמונות ולכתוב סטטוסים, כי הרי כלום לא עצוב, הכל כרגיל.

במשך תקופה ארוכה מאוד גם החיים שלי נעצרו בכל פעם שהייתה מתיחות, עם כל אזעקה וכל נפילת טיל, אבל עכשיו יש לי את הפריבלגיה להמשיך את חיי כרגיל: להתרחק מהחדשות ומהפייסבוק, לצאת לבית קפה עם חברות ובעיקר להעמיד פנים שכלום לא עצוב.

אז הפעם אין לי רצון בהעמדת הפנים הזו, כי בדיוק כמו מים שממלאים את האמבטיה עד תום ולבסוף זולגים החוצה אם לא עוצרים את הזרימה, כך גם ה"עצוב" שלי הגיע לנקודה שאי אפשר להתעלם ממנו יותר, כי הוא מאיים להטביע הכל.

אני לא יודעת מה עומד לקרות או מה מתרחש מאחורי הקלעים, אני רק יודעת שאין דרך להכיל את הנקמה והשנאה הזו. אני רק יודעת שגם האדם החיובי שאני מתיימרת להיות, נסדק תחת כל הגילויים והדיווחים של הימים האחרונים, עד שכבר אי אפשר לשדר "כלום לא עצוב" מבלי להרגיש את הקיבה מתהפכת.

טילים, מבצעים צבאיים ואפילו סכנת אמת לא משתווים לפחד שנוצר אל מול אנשים שנמצאים במקום הכי מלא שנאה שלהם, כי במקום הזה הם מסוגלים לכל דבר. כשהפחד מצטרף למשוואה, הוא משנה אותה לחלוטין ומציף אותה בכל כך הרבה תחושות, עד שלא נותר עוד מקום להעמיד פנים.

הכל עצוב.

                                   

יום ראשון, 6 ביולי 2014

אני אוהבת...

אני אוהבת חצאיות מתנפנפות וחולצות שחושפות את הפופיק כשמרימים את הידיים.

אני אוהבת שרשראות פלסטיק גדולות ונעליים עם עקבים קטנטנים.

אני אוהבת בתים עם רהיטים נקיים, ציורים צבעוניים ובעיקר  הרבה אישיות.


אני אוהבת ענבים שטופים יחד עם יין לבן.

אני אוהבת את נתן, פרי ומונה ואת העובדה שאנחנו כבר לגמרי משפחה.

אני אוהבת לצלם כל מיני רגעים שרק אני רואה.


אני אוהבת כל דבר שיש בו חציל, עגבניות, אבוקדו וארטישוק, רצוי גם כולם ביחד - בלי שום סיבה.

אני אוהבת פרחים בכל מיני צבעים, אבל בעיקר צהובים.

אני אוהבת בחורות עם תלתלים יפים וקעקועים גדולים.


אני אוהבת את התחושה כשהשרירים שורפים.

אני אוהבת אפים רטובים של כלבים ופרווה ספוגה במים.

אני אוהבת חתולים מכורבלים בכל מיני צורות מצחיקות.


אני אוהבת את ריאן גוסלינג ואת מייקל פסבנדר גם.

אני אוהבת שירים ישנים וטובים, אבל הכי נהנית לשיר לצלילי שירים טיפשיים.

אני אוהבת שועלים, ארנבים, איילים ובעצם את כל החיות.


אני אוהבת גלידה וחמאת בוטנים.

אני אוהבת לקים מנצנצים ושפתונים בוהקים.

אני אוהבת סדרות טלוויזיה שגורמות לי לחשוב.


אני אוהבת חברות שגורמות לי לצחוק.

אני אוהבת אנשים מוכשרים, שאוהבים את מה שהם עושים.

אני אוהבת את הבלוג ואוהבת לכתוב בו, אשמח שגם תכתבו לי מה אתן אוהבות.


אני לרוב לא אוהבת להשתתף בתחרויות, אבל הפעם דווקא החלטתי בכל זאת לנסות ולכן אשמח מאוד אם תהיו צדיקות ותלחצו לייק לתמונה הבאה (וחוץ מזה, אתן מוזמנות לעקוב!).

אוהבת.

יום ראשון, 29 ביוני 2014

עד מתי קיץ 2014?

יש כל מיני סימנים שמעידים על תחילתו של הקיץ: בירה צוננת, אבטיח קר, בריכה, ים, עור חשוף, הדפסים חדשים על בגדים קצרצרים. כל אלו עלולים לגרום לכן לחשוב שהנה הגיעה לה העונה הכה ישראלית והסימפטית למחוזותינו, איזה כיף.

אז תנו לי לבשר לכן משהו: הסימן הבולט ביותר שמעיד על בואו של הקיץ הוא הפרצוף החמוץ שלי, נגרר אחרי הכלבות לטיול מהביל, כולו מאדים, מתנשף וזועף. יש אנשים שהקיץ נוצר עבורם, כל אנשי הבריכות למיניהם, עם העור השחום והביקיני הלוהט. יש את הילדים כמובן, ששמחים על כך שהחופש הגדול מגיע והם יבלו חודשיים שלמים בחוסר מעש. ויש אותי, הלבנבנה והזועפת, שהתכשיר הקוסמטי היחידי שמתקרב אליה בימים כתיקונם הוא הדיאודורנט והאקססורי הלוהט ביותר במלתחתה כרגע הוא המזגן.

תמיד טענתי שצריך לקרוא בלוגים כמו שלי בגישה סקפטית, לתהות האם יש אמת בפרסום. אם אני נראית לכן כאן קייצית ושמחה, אז דעו שזו הטעיה מכוונת. גירדתי חצי חיוך ומיד כשסיימנו לתקתק פריימים, הפרצוף החמוץ שלי חזר לככב ויחד איתו כל מיני נהמות אקראיות כמו "בית. מזגן. רוצה".


אז למרות שלא תתפסו אותי מודה שהקיץ נסבל בדיוק כפי שלא תצליחו לתפוס אותי שזופה (סיריאסלי, גם שעות בים לא יגרמו לכך), אני מוכרחה להודות שהדפסי פירות, דובדבנים בבטן או מרוחים עליה ושורטים קצרים, מצליחים להמתיק קצת את הגלולה שהיא... כפי שכבר הבנתם, חמוצה.

אז בברכת קיץ נסבל,
שלכם,
הדובדבנית הזועפת

אני לובשת: גופיה- מונה, שורטים- רוני קנטור, עגילים- נעמה ברוש ל"כרמליטה", נעליים- M&S

יום שני, 16 ביוני 2014

#100happydays?

בימים אלו אני סוגרת חודש שלם לפרוייקט #100happydays. למי שלא מכירה - זה אומר שבכל יום ויום במהלך מאה ימים, אנחנו נדרשים לתעד לפחות משהו אחד קטן שעושה לנו טוב ולשתף ברשת החברתית, במטרה להפיץ את השמחה הזו לכל עבר - כן, גם בימים מחורבנים במיוחד.

אפשר לנהל ויכוחים לגבי הנושא הזה של השיתופים ומדוע בעצם אני נדרשת להעלות לרשת כל מה שעושה לי טוב מבלי לשמור את זה לעצמי, אבל האמת היא שכל התמונות השמחות האלה באמת עושות חשק ולכן אני רואה יותר ויותר אנשים מסביבי מנסים להתמיד בפרויקט הזה.

אז אחרי חודש שלם, יש לי כמה תובנות לגבי הפרויקט עצמו ולגבי אושר אמיתי מהו באופן כללי. הנושא הזה של התיעוד בא לי בטבעיות, כי בסך הכל יש לי לא זמן פנוי, אני מוקפת בדברים אסתטיים והמצלמה נמצאת אצלי בשלוף רוב הזמן, כך שלא מדובר באתגר עצום.

רק שפתאום במהלך החודש הזה, שמתי לב שהרגעים המאושרים באמת שהיו לי, היו דווקא כאלה שלא תועדו - שבהם המצלמה לא נשלפה ולא היה שום תיעוד להם. הרגעים האלה איפשרו לי לחוות אותם בצורה מלאה דווקא כי לא הייתי עסוקה בלפלטר אותם ולהעלות גרסא מזוקקת שלהם לרשת, דווקא כי לא קיטלגתי אותם בקטלוג הימים המאושרים - אלא פשוט אפשרתי להם להיות.

לפעמים אני מרגישה החמצה על כך שאני לא מתעדת כל חוויה משמעותית עבורי, מן צורך כזה לא ברור שמלווה אותי כבר הרבה זמן - ללכוד, לצלם, לכתוב, להעניק לאותן חוויות לגיטימציה. אז במקביל לפומביות של הפרויקט, אני מנסה גם ליהנות מחוויות שהן רק פרטיות, ה-100happydays האישי שלי, מה שלא מצריך שום תיעוד כי זה אך ורק שלי.

אז הפרויקט אמנם לא מצליח לתפוס צלילים, מילים שנאמרות וחוויות שהן לא ויזואליות ומכאן נובעת המוגבלות שלו, אך הוא בכל זאת מחייב לשנות קצת תפיסה: להתרכז ולשאול את עצמנו מה באמת עושה לנו טוב באותו יום. לפעמים זו חצאית חדשה שנשלחת בדואר, לפעמים זה כלב חדש שמגיע לאומנה - זה יכול להיות קטן או גדול כאחד, העיקר שיעשה לנו טוב.

אם מתחשק גם לכן להצטרף ולנסות להיות שמחות במהלך מאה ימים, לפחות לרגע אחד כל יום, אתן מוזמנות להירשם כאן ואשמח לראות מה עושה לכן טוב! בתמונות: משהו שתמיד מצליח להעלות חיוך, הצבע הצהוב, במיוחד אם הוא מגיע בצורת שמלה נאה.


אני לובשת: שמלה- אסוס, תיק- מדוזה, נעליים- M&S


יום ראשון, 8 ביוני 2014

הרגשה קצת משונה



בשלב מסוים בחיי הבנתי שאני לא טיפוס שהולך בתלם עם כולם וזה לא כי יש לי צורך להרגיש מורדת, אני דווקא מסתדרת עם מסגרות לא רע. הכוונה היא שיש לי נטייה מעצבנת לשאול מה התועלת במה שאני עושה, האם זה יעשה לי טוב וכל מיני שאלות נוספות שהתשובה עליהן התגלתה לרוב כשלילית.

לאורך כל הילדות והנעורים גדלתי בסביבה שדחפה אמנם למצוינות, אבל למצוינות מאוד ספציפית - כזו שמתבטאת בציונים גבוהים, בחינוך למדעים וכמובן בתואר, כי הכי חשוב תואר. כך מצאתי את עצמי בניגוד לרצוני במסלול שאמור להכשיר אותי לתואר ראשון בגיל 19, אפילו מבלי לדעת מה יהיה הכיוון שלי בחיים, כי הכי חשוב תואר... לא?

אז מהמסלול הזה נשרתי - אולי כי לא הייתה לי בגרות נפשית גדולה מספיק, אולי כי לא היו לי את הכישורים הנדרשים כדי להתמודד עם לימודים בתיכון במקביל ללימודי תואר ראשון ואולי זה נבע מאלף סיבות אחרות, אבל אני יכולה רק לשמוח על התוצאה. כ"פשרה" מצאתי את עצמי במסלול ביוטכנולוגי. מיותר לציין שגם שם לא ממש מצאתי את עצמי והזמן שבילינו במעבדות ובפתרון משוואות גרם לי לאבד עוד יותר מוטיבציה, עד שאת רוב זמני בחרתי להעביר בבית במקום על ספסל הלימודים.

מכאן

אז את הלימודים סיימתי, תעודת בגרות יש לי, הסלידה מכל המקצועות המדוייקים קיימת בי עד עצם היום הזה. לכתוב לעומת זאת, אהבתי בערך מאז שאני זוכרת את עצמי. האהבה הזו גם זוהתה וטופחה היטב על ידי המורים שליוו אותי מאז היסודי ועד התיכון, אך בכל זאת נשלחתי למסלול שאין לי בו שום רצון ועניין.

מדוע אנחנו מתמיינים בצורה כזו, גם כשהיא לא מתאימה לנו? כי אנחנו נותנים לזה יד וזה נובע מהצורך שלנו לרצות, מהלחץ של ההורים, מהרצון לקבל אישור מהסביבה ולהרגיש שייכים לקטגוריה מסוימת. בשלב מוקדם בחיי הבנתי שיש יותר מדרך אחת לחיות את החיים ושאולי הקטגוריה אליה אני שייכת לא קיימת עדיין, ממש כמו שנועצים תמונה בפינטרסט ומקימים עבורה תיקייה חדשה, כך גם אני הרגשתי - כמו שייכת לתיקייה חדשה.

במשך כמה שנים נלחמתי בהבנה הזו וניסיתי בכל כוחי להיות כמו כולם. סיימתי צבא, עבדתי בשירות לקוחות, נרשמתי לתואר ראשון - בדיוק כפי שהייתי אמורה לעשות, בדיוק כמו שעשו כל אחד ואחד מחבריי לכיתה. רק שהסדק יחד עם השאלות התעוררו כבר אז והשנים של הגילוי העצמי לא היו פשוטות מבחינה אישית או מקצועית. כשאת רגילה להימדד בדרך מאוד ספציפית, את מודדת את עצמך באותה צורה - ולכן עד לאחרונה הרגשתי ייסורי מצפון על כך שבחרתי לגדוע את הרומן שלי עם האקדמיה עוד לפני שהתחיל.

היום אני מרגישה אחרת:  אני כבר לא מרגישה צורך להתנצל על כך שבחרתי במסלול שונה, על כך שאני אחרת. אני מחבקת את השונות הזו ואחת התכונות שאני הכי מעריכה בעצמי היא היכולת להתנתק מהקיבעון, לחשוב קצת אחרת ולשאול שאלות, להתאים את עצמי למציאות שבה אנחנו חיים.

מצחיק שפעם היינו עושים כל מה שאפשר כדי להשתלב בחברה ולהרגיש שאנחנו כמו כולם. עם השנים,  אנחנו מאמצים את המוזרות הזו כחלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו. הפחד להיות שונה התבטא אצלי לא רק בהחלטות גדולות בחיים, אלא גם בדברים הקטנים של היום יום:  לצאת מהבית עם ליפסטיק בצבע עז, להתהלך בחוץ עם כמה כלבים במקביל, לאמץ תפריט שונה (ושחלילה לא יחשבו שאני טבעונית קיצונית!) וכד'.

עם ההחלטה ליישם את האינדיבידואליות שלי בהחלטות הגדולות, הגיעה גם הקבלה לאמץ אותה בכל הדברים הקטנים שהביכו אותי בעבר. מהי בעצם הפואנטה שלי? הרי לא מדובר בשעת ספיישל של החינוכית וסביר להניח שבין הקוראים שלי אין הרבה טינאייג'רים.

אז מסתבר שלא רק טינאייג'רים חוששים להיות שונים ולא רק בני נוער מבצעים החלטות על סמך מה שמצפה מהם הסביבה. אם אתם מרגישים שהסביבה קשה מדי איתכם, אולי זה סימן שצריך להרחיב את מעגל חברים, להניח להשוואות הבלתי פוסקות, להתרחק ממנה.

עם הסביבה שבה גדלתי כמעט ולא שמרתי על קשר, כי הרגשתי שונה ואולי לא עומדת בסטנדרטים שלהם. החברות שלי לעומת זאת, משונות כל אחת בדרכה הנהדרת, כל אחת ובחירות החיים שלה. כשמשתחררים מכל הציפיות ומכל הנורמות החברתיות, פתאום מרגישים קלילים יותר, ממש כמו בדיאטת פלאים - וגם התהליך לשם מרתק לא פחות.

אז אני בוחרת לסיים את הפוסט הזה עם תמונות של בגדים יפים, של ליפסטיק בצבע עז, של שיער ורוד בקצוות וכמה קעקועים פה ושם, כי זה מה שמבטא את מה שאני מרגישה - גם כלפי חוץ, קצת שונה ומשונה.


אני לובשת: שמלה - MONA, שרשרת - ליאת גינזבורג, נעליים - רוני קנטור