יום שישי, 17 באפריל 2015

פוסט פוסט יום נישואין

זה הפוסט הראשון מזה זמן רב שבו המילים לא נשפכות לי מעצמן לתוך המקלדת, כי מרוב תחושות אני פשוט לא יודעת מה לכתוב והיכן מתחילים.

בתקופה הזו בדיוק לפני ארבע שנים, הבלוג שלי לא היה פעיל אך עדיין קיים, אם כי לא באמת האמנתי שאחזור לכתוב. השתעשעתי ברעיון לכתוב פוסט על יום החתונה, כדי לעדכן את הקוראים ביום שעבר עלינו ובכך לסגור מעגל.

לא תיארתי לעצמי שהפוסט שאכתוב יהיה בטונים טראגיים ובו אספר כיצד הכלב הקטן שהפך למוקד של  הבלוג בדיוק כפי שהיה למוקד של החיים שלי באותן שנים - כיצד הכלב הזה נהרג, דווקא לי מכל האנשים בעולם, דווקא ביום החתונה מכל הימים בשנה.

השילוב של השניים רמס אותי והותיר בי חלל שלא נמצא לו מענה עד היום, למרות שחלפו כמה שנים מאז ואינספור כלבים חדשים הביאו איתם שמחת חיים לבית, אם כי לא באופן שלם - כי שלם זה כבר אף פעם לא יהיה.

המוות של היצור הקטן הזה שינה אותי כמעט באותה מידה שבה השתניתי בעקבות ההיכרות עמו.

אודה ולא אכחיש שהטיימינג המופרע הזה, גרם לי לתהות אילו חיי נישואין מצפים לנו, אם כך הם התחילו. זו השנה הראשונה בה הרשיתי לעצמי לשמוח ואפשרתי לעצמי לקחת את היום הזה למקומות חיוביים יותר שלא מתנקזים כולם לתוך השאלה: "מה אם?". 

אז הנה אנחנו כאן, שנינו ביחד, גם כעבור ארבע שנים.

השנה האחרונה הייתה המשמעותית ביותר בזוגיות שלנו ואני מרגישה שהיא גם פיתחה אותנו בתור בני אדם. 

אני מוקפת באנשים מכל מיני סוגים: חלקם כבר נמצאים בזוגיות, אחרים מאחלים לאחת וכל פאזה אפשרית בין לבין. בנוסף, אני כותבת ומתעסקת באנשים שנמצאים על סף ההתחייבות המשמעותית בחייהם ועומדים להתחתן.

 כל הסיפורים, מערכות היחסים והזוגות הללו לימדו אותי שאין דרך אחת לחיות ולאהוב. זה נראה לי כל כך לא טריוויאלי לחשוב כזוג, לפרגן אחד לשניה, לדעת מתי לוותר, להשתנות במקביל או לפחות להיות מוכנים להשלים פערים. אולי עבור חלק מאיתנו מדובר בדרך הטבע, אבל עבור רובנו זו עבודה במשרה מלאה.

כל כך הרבה אלמנטים מרכיבים מערכת יחסים בריאה והם גורמים לי לתהות מה חשוב באמת? מה גורם לזוגות לשרוד? - והאם הם אכן נמצאים במוד של הישרדות או נהנים תוך כדי התהליך?

אני מניחה שלא אדע עד שאגיע לנקודה הזו ובינתיים, אני רק יודעת שאנחנו נשואים כבר ארבע שנים, עברנו חוויה נוראית והיה לנו יום נישואין רביעי אך בעצם הראשון שבו נהנינו קצת - ואנחנו לוקחים את זה כל יום ביומו. ביחד.

זה הפוסט הראשון מזה זמן רב שבו המילים מתערבבות לי עם דמעות מלוחות, אבל גם עם חיוך אופטימי.

יום חמישי, 16 באפריל 2015

פוסט פוסט יום הולדת

לא באמת חשבתם שאוכל להניח לחגיגות יום ההולדת בצד אחרי סאגת ההכנות המפלצתית, נכון? אז צדקתם.

יום ההולדת האחרון שלי היה אחד הנהדרים שחוויתי מזה זמן רב. אולי בגלל ההחלטה לעשות כל מה שבא לי, אולי בגלל שהפעם ויתרתי על מסיבת יום הולדת המונית אלא נהניתי מהקטנות של היום המיוחד הזה, אולי זו סתם קארמה טובה - כל האלמנטים הללו חברו יחדיו לכדי יום שכולו כיף.

התחלנו את היום שלנו בביקור באחד מבתי הקפה האהובים עליי ביקום כולו - אנסטסיה. אם לא טעמתם אי פעם את קינוחי ה-Raw המדהימים שלהם, סימן שלא טעמתם את החיים עצמם.

הסתובבתי לי ברחבי העיר עם שמלת פייאטים וטול, קשת פרחונית על הראש ו... בלונים. כל ילדת יום הולדת צריכה בלונים ואילו אני התעקשתי על הצבעוניים ביותר שבחבורה. אחרי הכל, הייתי צריכה להצדיק את התדמית הצבעונית והגליטרית שדבקה אליי בברכות יום ההולדת, נכון?

חמושים בדונאטס, חזרנו הביתה ונהנינו משינה איכותית, אפייה והכנות לקראת הערב. שם לא קרה שום דבר גרנדיוזי אבל זה בדיוק מה שהפך אותו לקסום כל כך: זמן איכות עם החברות ועם הכלבים שלהן, מתנות מנצנצות ואושר גדול.

כל כך הרבה אנשים בירכו אותי על הוול בפייסבוק, בהודעות ובוואטסאפ, הייתי מוקפת בכל כך הרבה אהבה ודברים יפים. כבר בבוקר ידעתי שהמשימה שלי השנה הצליחה, שהרי התכלית של כל החגיגות הללו הייתה להשכיח ממני את העובדה שאני בעצם עצובה בתקופה הזו של השנה ועל כך עוד אכתוב בהמשך.

אבל הפעם... No more blues.

יום שני, 13 באפריל 2015

נסיכת בת מצווה, בת 27

יש תחושה מוזרה סביב גיל 27, כך אני משוכנעת. אולי בגלל ההילה הזו של מועדון ה-27, או במילים אחרות, כל המוסיקאים הגדולים שמסרו את נשמתם לבורא הרוק לאחר שחגגו אותה כמות אביבים בדיוק כמוני, אבל עם הישגים קצת יותר מרשימים - והמוסיקה שלהם הפכה למיתולוגית אפילו יותר לאחר מותם.

אז ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס או ג'ים מוריסון אני כבר לא אהיה, אבל גיל 27 זה בהחלט השלב שבו כבר אמורים להראות הישגים, שהרי גיל 30 זו פתאום נקודת זמן הרבה יותר ריאלית באופק מאשר תחילת שנות ה-20' ופתאום אין מנוס מלשאול לאן כל הזמן הזה נעלם ומה עשיתי איתו?

 אבל עזבו מספרים, זה לחלוטין לא הקטע שלי. במהלך הצילומים, אני והאמנית המושלמת מעיין חיים שיחד אנחנו חולקות  אותו גיל וגם תשוקה בלתי נגמרת לנצנצים - החלטנו שזה הגיל לעשות בו כל מה שנרצה, זה הגיל להשתחרר מהציפיות של החברה ופשוט Let it be.

 כל מה שרציתי, מסתבר, היה להיות נסיכת בת מצווה, לובשת טול ומכוסה בנוצצים. מעיין הגשימה לי את הפנטזיה הזו בדיוק: על הרקע האורבני, השומם והקריפי שאני כל כך אוהבת. אולי בגלל זה אני נראית בצילומים הכי מאושרת שאי פעם הייתי, כי כך בדיוק הרגשתי. בגלל זה נדמה לי שגיל 27 יהיה גיל טוב אחרי הכל.

בזמן שכולם ממשיכים במסלול הקבוע וקוטפים עוד ועוד פרסים, אני נמצאת בדיוק היכן שאני צריכה... לא, סליחה - רוצה להיות. כי אני לא צריכה כלום, אבל רוצה הכל.

חזרתי באותו יום הביתה עם שקיות מלאות נצנצים שפוזרו לכל עבר ונאספו בחזרה (כי זה חשוב!) - ומלאת גליטר מכף רגל ועד ראש - וחשבתי לעצמי שזהו תחילתו של יום הולדת נפלא!

אם תרצו לקנות לי מתנת יום הולדת סופר שווה ומגלומנית, אז מעיין מציעה למכירה מוצרים עם תמונתי מתנוססת עליהם בגאון! לינק לרכישה כאן וכאן.

קונספט, ארט וצילום: מעיין חיים
סטיילינג ואיפור: אני
אני לובשת: סוודר - קאלה/ חצאית טול - נתפרה לצילומים/ נעליים - אסוס

יום רביעי, 8 באפריל 2015

שבוע יום הולדת מתחיל!

בצילומי יום הולדת, תמיד יש ציפייה להתלבש ולהיראות כמה שיותר צבעוניים. אז אני מתלבשת ככה גם ביום יום ולא ממש הרגשתי שזה לוק מיוחד עבורי.

לבוש שחור לגמרי? זה כבר לחלוטין מחוץ לקומפורט זון שלי, אירוני ככל שזה יישמע. אני משתעשעת בכל מיני לוקים שונים לאחרונה, משבר גיל 27? אני לא חושבת שהתופעה הזו מוכרת בספרים ולמעשה אני לא חושבת שזה משבר בכלל, אלא המשך טבעי של כל ההתנסויות הטובות ופחות טובות שלי בשנים האחרונות.

מרבדי הנוריות שמסביב בהחלט סגרו לי את פינת הצבעוניות והרגשתי שדווקא בלבוש מונוכרמטי אבלוט יותר על רקע הפרחים.


אם כבר מדברים על לבלוט בשטח, אז יש לי את כל היסודות שצריך ליצירת לוק שאי אפשר להסיר ממנו את המבט מרוב שהוא תמהוני ונפלא: חולצת פייאטים הולוגרפית ואחד הפיסים המדהימים ביותר שיש לי במלתחה של My Urban Runway, חצאית טול של JUL שמגיעה בדיוק באורך ובכמות השכבות הנכונה - ולקינוח: קשת חיתוכי לייזר של Chuchu diamond.

הניגודיות של השחור והצבעוני גם מתקשרת אצלי לעובדה שפעמים רבות נופלת עלינו תחושה של בלוז דווקא בתקופה הזו של יום ההולדת: הסתכלות לאחור, מחשבות על העתיד - גאווה במה שהצלחנו ולעתים גם החמצה ובעקבות זאת גם רצון להשתפר.

אז בהקשר של הבלוג, רציתי להבטיח שאחפור קצת פחות מעתה והלאה, אך הנה, עוד לא מלאו לי 27 אביבים וכבר כשלתי במשימה, אז שכחו מכל זה.

מה בכל זאת אאחל לעצמי? רק לשפר וללטש עוד יותר את כל ההיבטים השונים של חיי, כי הם יפים גם כך.

ובעיקר - תמיד, אבל תמיד לבלוט בשטח.

* הצילומים נערכו בקטיף הנוריות בקדמה
*קעקועים זמניים: Dixit
Template Design By Baby in Heels
Back to Top